מילה אישית ממני אלייך –

אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני יודעת בדיוק איפה את נמצאת.
אני יודעת איך זה מרגיש להחזיק הכל בבת אחת –
את העבודה, את הבית, את הילדים, את הציפיות של כולם –
ועדיין להרגיש, אי שם עמוק בפנים, שמשהו בסיסי חסר.
לא חסר "ידע", לא חסרה "עבודה קשה", חסר אישור.

אישור להיות גדולה.
אישור להיות ראויה.

כשהעייפות הזאת כבר לא נגמרת בסוף השבוע

במשך שנים לימדו אותנו, הנשים, להיות "הנסיכות".
לימדו אותנו לחכות.
לחכות שיגלו אותנו, לחכות שיעריכו אותנו,
לחכות למישהו שיבוא ו"יסדר" את העניינים – בין אם זה בבנק, בזוגיות או בקריירה.
לימדו אותנו שביטחון הוא משהו שמקבלים מבחוץ.

אבל האמת היא שונה לגמרי.
הפצע הכי גדול שלנו הוא המחשבה שאנחנו צריכות הצלה.

אני רוצה להגיד לך משהו שאולי ירגיש לך מוזר בהתחלה:
את לא צריכה שיצילו אותך.
את לא צריכה נסיך על סוס לבן שינהל לך את הארנק או את החיים.
את צריכה להיזכר בכוחות שכבר קיימים בך.
את צריכה להעיר את האלה שבך.

מה קורה כשמפסיקים לחכות

האלה שבך היא זאת שיודעת שהיא ראויה לשפע לא כי היא עבדה קשה,
אלא פשוט כי היא קיימת.
היא זאת שלא מבקשת סליחה על זה שהיא תופסת מקום.
היא זאת שמבינה שכסף הוא לא רק מספרים באפליקציה,
אלא האנרגיה שמאפשרת לה להביא את המתנות שלה לעולם בעוצמה מקסימלית.

הריטריט "להעיר את האלה שבתוכך" נולד בדיוק בשביל זה.

זה לא עוד קורס כלכלי יבש.
זה מרחב מקודש של חמישה ימים שבו אנחנו עושות "Reset"
לכל מה שאמרו לנו שאנחנו אמורות להיות.
אנחנו יוצאות מהראש – זה שכל הזמן מחשב "כמה זה עולה לי"
ונכנסות ללב – זה ששואל "כמה זה שווה לי".

אנחנו נשיל את השכבות של האשמה,
נמיס את הבושה סביב הטעויות של העבר,
ונבנה את הממלכה שלך מחדש.
לא מתוך לחץ, אלא מתוך רכות ועוצמה.
מתוך ידיעה שאת הכתר שלך אף אחד לא נתן לך – ולכן אף אחד לא יכול לקחת.

אני מזמינה אותך לעצור לרגע את המירוץ.
להפסיק להיות הנסיכה שמחכה בארמון של מישהו אחר,
ולהפוך להיות האלה של החיים שלך.

הכיסא שלך מחכה לך.
הממלכה שלך מחכה לך.
והכי חשוב – את מחכה לך.

בואי, הגיע הזמן להתעורר.

אם משהו פה דיבר אלייך,
אני מזמינה אותך לדבר איתי על זה – אני כאן.

בואי, הגיע הזמן להתעורר.

שלך באהבה ובהערכה, ניצה