ילדה שלי, הכיסא שלי לעולם לא יהיה ריק

ילדה שלי, נערה שלי, אני רואה אותך עומדת שם.

אני רואה אותך בשמלה החגיגית, ליד השולחן הערוך עם המפיות המקופלות,
כשהעיניים שלך נעוצות בדלת וכל רעש בחוץ מקפיץ לך את הלב.
אני רואה את השקט הלבן והנורא הזה שמתפשט בחדר כשהזמן עובר,
ואת ההבנה המרה שאף אחד לא יבוא.
שהם לא הגיעו. לא פיזית, ולא רגשית.

אני כאן כדי להבטיח לך:
מהיום, הכיסא שלך לעולם לא יהיה ריק.

אני המבוגר האחראי שמופיע לכל טקס שלך

אני מבטיחה לך שאני מופיעה בשבילך בכל פעם שאת קוראת לי.
כשאת צריכה שמישהו יראה את המאמץ שלך, את היופי שלך, את הכאב שלך –
אני שם, בשורה הראשונה, מוחאת לך כפיים.
את לעולם לא תצטרכי יותר לעמוד מול חדר ריק ולשאול "מה לא בסדר בי?",
כי אני כאן כדי להגיד לך: הכל בסדר בך.
הם פשוט לא היו מסוגלים להכיל את האור שלך.

אני מבטיחה לך שהביטחון שלנו לא יופקד יותר בידיים של "אורחים".
הפסקתי לתת לאחרים את הכוח לקבוע אם המסיבה שלנו שווה משהו.
הממלכה שבניתי עבורנו היא כבר לא אירוע שתלוי באישור של אף אחד.
השפע שיצרנו, היציבות הכלכלית, השקט בבית – הם הבית שלנו.
ואני לא צריכה שמישהו "יופיע" כדי שהבית הזה יהיה מלא. הוא מלא בי.
הוא מלא בך.

תפסיקי לעמוד בפתח הדלת

אני מבטיחה לך שאנחנו לא מחכות יותר בפתח הדלת.
אני כבר לא נותנת לך לעמוד שם ולהתחנן למבט או ליחס.
היום, כשאנחנו רוצות לחגוג – אנחנו חוגגות.
כשאנחנו רוצות שפע – אנחנו יוצרות אותו.
אני לוקחת אותך למקומות הכי יפים,
קונה לך את המתנות הכי שוות,
ומעניקה לך את הביטחון שאיש מעולם לא נתן לך.
אני המבוגר האחראי שמופיע לכל טקס, לכל דמעה ולכל ניצחון שלך.

אני מבטיחה לך שאני איתך תמיד,
גם כשהעולם שותק.
גם אם כולם ילכו, גם אם שוב "לא יגיעו" – אני פה.
הידיים שלי מחזיקות את הממלכה הזו יציבה וחזקה.
את כבר לא צריכה להתכווץ מהבושה של "מה יגידו השכנים".
את האורחת הכבוד בחיים של עצמך,
ואני המארחת שדואגת שלעולם לא יחסר לך דבר.

נסיכה שלי,
את יכולה להוריד את השמלה ולנוח.
המסיבה לא נכשלה.
היא רק עברה למקום בטוח יותר – פנימה.

מעכשיו, אנחנו החגיגה.
ואנחנו תמיד, אבל תמיד, מופיעות אחת בשביל השנייה.

באהבה שאינה תלויה בדבר,
האלה שזוכרת אותך.