אני רוצה להגיד לך משהו שאולי לא נאמר לך מספיק בזמן האחרון:
מותר לך להניח את הכל מהידיים.

אני רואה אותך.
את האישה שכולם נשענים עליה.

את הכתובת לכל פתרון, העוגן של הבית,
זאת שדואגת שהכל יתקתק, שהמספרים יסתדרו,
שהילדים יהיו מוגנים ושבן הזוג ירגיש בטוח.

את עושה עבודה מדהימה בלנהל את העולם,
אבל אני רוצה לשאול אותך בשקט –
מי מנהל את הלב שלך כשאת הולכת לישון בלילה?

העייפות שאת מרגישה היא לא עייפות פיזית.
היא עייפות של הנשמה.
זאת העייפות שמגיעה כשמנסים כל הזמן להיות "בסדר",
להיות "מספיקה",
להוכיח שאת ראויה למקום שלך דרך עשייה בלתי פוסקת.

בתוך המרוץ הזה, הכסף הופך לעוד מטלה, עוד דאגה, עוד רעש שצריך להשקיט.

אני כותבת לך כי אני רוצה להזמין אותך למקום אחר.

אני רוצה להזמין אותך למרחב שבו את לא צריכה להוכיח כלום.
לא צריכה להיות "יעילה",
לא צריכה להיות "ההיא שמבינה במספרים",
ולא צריכה לדאוג לאף אחד אחר חוץ מאשר לילדה שבתוכך
שפשוט רוצה להרגיש בטוחה.

בריטריט שלנו, אנחנו לא נדבר על איך "לעשות" יותר.
אנחנו נלמד איך "להיות" יותר.

אנחנו נסתכל על הפחדים שלך,
אלו שיושבים לך בבטן כשאת חושבת על המחר –
ולא ננסה לפתור אותם עם טבלאות.

אנחנו נמיס אותם עם חמלה.
אנחנו נגלה שכשאת נותנת לעצמך רשות להיות רכה, להיות פגיעה, להיות פשוט את –
השפע שאת כל כך מחפשת בחוץ מתחיל לנבוע מבפנים באופן טבעי.

זה הריפוי האמיתי של הפסיכולוגיה של הכסף:
ההבנה שאת לא חור שצריך למלא,
אלא מעיין שצריך לנקות ממנו את האבנים שחוסמות את הזרימה.

בואי להניח את הראש,
להשתיק את הרעש הלבן של הדאגות,
ולהיזכר שאת ראויה לכל טוב שבעולם –
לא בגלל מה שאת עושה, אלא בגלל מי שאת.

אני מחכה לך שם, עם המון שקט ומרחב שכולו שלך.

באהבה, ניצה